יום שבת, 26 בדצמבר 2009

מריה הקדושה בתחנה המרכזית בתל-אביב.




התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב היא החצר האחורית של העיר שלי.
לפני כשנתיים הייתי בסיור מאורגן עם בוקי נאה, כתב הפלילים לשעבר של עיתון "ידיעות אחרונות" ,והוא הביא אותנו בשעה 11 בלילה לתחנה הישנה. לא היה קל לסייר שם. העליבות זעקה מכל פינה. בגינה שמצוייה במקום התגודדו נרקומנים וזונות שחיים משעה לשעה. מנסים לתכנן את חייהם עד למנה הבאה. הבנות מוכרות את גופן לכל דורש גם בחמישים שקלים ואפילו פחות רק כדי להשיג את מנת הסם הבאה.


בנוסף, מתגוררים שם עובדים זרים מכל גוני הקשת: פיליפינים,רומנים, סודנים,סינים....


במקום כזה נפתחות חנויות שונות שאמורות לספק לתושבי המתחם את מזונם ושרותים שונים: מכבסות, שרותי תקשורת,ומכולות מיוחדות עם מזון שאנו לא ממש מכירים : אצות למינהן,רטבים שונים,קיטניות מיוחדות וכיוצא בזה.
במקום יש גם קצביות שמוכרות בשר חזיר לתושבי המתחם הזה,מתחם "התחנה המרכזית הישנה".


וישנה גם חנות קטנה ויפה בנווה שאנן  ,חנות של תשמישי קדושה נוצריים.  את המקום מנהל בחור בשם נאזו בוגוסיאן ,ארמני מנצרת שמתגורר בתל-אביב.  נאזו הוא לקוח שלי בבנק ובנוסף לחנות הזו ,יש לו גם מכולת למוצרי מזון מהמזרח הרחוק. 


הוזמנתי על ידו לבקר בחנות החדשה לתשמישי הקדושה והרגשתי אוירת חג. כן, כן גם שם בתחנה המרכזית.

 להלן התמונות:




אחרי שעזבנו את המקום ובדרכנו לעבר האוטובוס , חזרו שוב המראות הרגילים של התחנה:





נהננו מהחוויה וגם שמחנו לחזור הביתה.

שנה אזרחית טובה לכולם.



יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

מוסא אל פול -הופך להיות ה "מוכתר" המשך הסיפור( 3)

נפרדנו בפעם האחרונה ממוסא אל פול לאחר הולדת בנו בכורו גלילי. השנה היתה 1920 ומוסא חזר עם משפחתו למרכז הארץ. המצב כאן לא היה מזהיר משום בחינה.לא כלכלית ולא יציבות של משטר.
מוסא הגיע עם משפחתו לירושלים.עם מחצלת אחת שהיתה כל הרכוש המשפחתי. על חציה שכבו ובחציה השני התכסו.

"מסתרי תימן"

הימים ימי חג הפסח,ומוסא מצא את עצמו עם משפחתו בירושליים ללא פרוטה בכיסו והרעב מכרסם בנשמה. שם פגש ברחוב את אחד מבני משפחת מבורך הידועים ביחוסם ובממונם והלה,כשהריח את הרעב מפיו של מוסא,תחב לידו 5 לי"ש כדי שיהיה לו ממה לעשות את החג. חשב מוסא מה לעשות עם ההון שהתגלגל לידו והחליט לעשות חיזיון בשביעי של פסח. הוא שכר אולם קולנוע,הדפיס מודעות וכרטיסים גייס את המשפחה ועוד מקורבים והעלה חיזיון בריקוד ושיר שנקרא "מסתרי תימן" .


מה לאמר לכם? - היה שלאגר. בערב אחד הרוויח 62 לי"ש ועם האוצר הזה חזר אל הכרם כבעל ממון וסוף סוף קנה בית.
במקביל החל למכור את עיתון הארץ.



מוכתר
כשבעירית תל-אביב-יפו חיפשו מישהו שיהיה נציג ליהודי תימן,נפלה הבחירה עליו : הוא נתמנה לתפקיד סגן ראש העיריה,ומכאן למישרת  "מוכתר" הכרם הדרך היתה סלולה.


דמותו עוררה כבוד רב והערצה בקרב תושבי הכרם. הוא עורר פחד ויראה בלב הגברים והיה נערץ על הנשים. הוא היה מסתובב בכרם עם חליפה,חזיה ועניבה. שעון קשור בשרשרת לביגדו ומקל הליכה בידו. חזותו היתה מעוררת כבוד.

                 המלך עבדאללה                                           

סבא שלי היה עורך כל יום רביעי חאפלות ושוחט כבש לנכבדים מן המגזר הערבי שבאו להתארח בצל קורתו. בין הנכבדים שבאו לביתו של המוכתר היה גם המלך עבדאללה ,לכבודו שחט כבש,הביא נגנים ,רקדניות ואת כל נכבדי הארץ. השנה היתה כבר קרובה לשנת פריצת המדינה,המתחים בין יהודים וערבים היו גדולים,וכשהמלך אמר שהארץ הזו ליהודים תהיה,קם רחש גדול של אי הסכמה בין הנכבדים הערבים.כששאלו אותו לפשר הצהרתו המרגיזה הסביר המלך: "אלפיים שנה היתה הארץ הזו בידיים שלנו ומה עשינו איתה? אפילו כביש אחד לא סללנו. ניתן אותה ליהודים ואתם תראו שבעשרים שנה הם ירצפו לנו את הים"


משרתם של אדונים מהלך בין הטיפות

בימים ההם,של חיכוכים היסטורים,היה ה "מוכתר" משרתם של כל האדונים ושל אף אחד.
לאנגלים אמר:"אני שלכם" 
לערבים אמר: "אני איתכם"
ליהודים אמר :"אני עבדכם" ואף קיים.
הוא הדפיס כרוזים להגנה,לאצ"ל וללח"י,הסתיר בביתו לוחמים,עשה תרגילים לבריטים שערכו בביתו חיפושי פתע (לא לפני שמישהו היה בא ומזהיר את מוסא מראש על החיפוש),וכשלא מצא דרך אחרת לצאת מהמבוך היה פשוט ממסטל את האנגלים במשקאות חריפים. גם בבית המשפט התייצב כשהעלילו עליו שהרג ערבי,ויצא מהפרשה בעונש סימלי מאוד: חודשיים גלות בעיר רחובות.

מוסא, סבא שלי,היה אף הכרוז של מכירות פומביות של מטלטלין שנלקחו ע"י ההוצאה לפועל. מצאתי את כתב ההסמכה שלו לביצוע המכירות הפומביות האילו . תעודה היסטורית של ממש:



ליחצו על התמונה להגדלה

בתעודה הזו  מתאריך 24.8.1936 כתוב:


to whom it may concern

this is to certify that Mr. moshe Levy whose photo is hereto affixed,is employed by the district court and execution office Jaffa and Tel-aviv as a public crier for Tel Aviv and other jewish settelments

יש לי עוד המון מה לכתוב ולהוסיף, אבל הפעם נסתפק בזאת ונשאיר משהו לרשימה הבאה.

חג חנוכה שמח

פזית

יום שישי, 11 בדצמבר 2009

סיפור על טלפון ,שיקמים בקינג ג'ורג, שתי חברות ועטלפים.

 עצי השיקמים ברחוב קינג ג'ורג בתל-אביב  הם סמל של העיר .. השיקמים שנותרו  ברחבי תל-אביב הם שארית הפליטה של מטעי שיקמים שהיו במישור החוף . ישנם גם כמה עצי שיקמים ב "גן יעקב" ליד ה"בימה" ,בשדרות רוטשילד, ביפו, בדרך בן צבי מול בית המעצר "אבו כביר" וברחוב מאז"ה על גבול דרך מנחם בגין.

אבל אני רוצה לספר על השיקמים שלי ברחוב המלך ג'ורג. הם מצויות היום על אי תנועה מול "גן מאיר" ומול "מצודת זאב". שלצידה  ישנה סימטה שנקראת על שמם: "סמטת שבע השיקמים".

כשהייתי נערה בת 14 היו לי שתי חברות טובות. האחת: רחל מרקוס, והשניה רחל (רוחי) קרניס. רחל מרקוס גרה בקינג ג'ורג 50 (קולנוע מקסים לשעבר) ורוחי התגוררה ברחוב שמשון (ליד רחוב זמנהוף).  השכן של רוחי ברחוב שמשון היה המשורר דוד אבידן. אז לא כל כך הבנו מיהו ,אבל ידענו שהוא מישהו חשוב.( לא היו אז סלבריטאים בגרוש כמו היום).

רוחי ואני 1976


כפי שאתם יכולים לתאר ,באותה תקופה ,היה רק טלפון קווי.כנערות היינו לעיתים משוחחות שעות בטלפון ,עד שאחד ההורים היה מתרגז ומצווה עלינו לנתק, כי אולי מישהו מצלצל והקו תפוס (שיחה ממתינה לא היתה).
בנוסף לכך, היה לנו גם קו משותף עם השכן ההונגרי, (ששמו היה  ינו באצ'י) . לעיתים היו נשמעות דפיקות בדלתנו והשכן היה מבקש שנפנה את הקו.  (מי יכול להעלות דבר כזה על דעתו היום).

התקשורת הלא מפותחת של אותה תקופה היתה אחת המכשלות בפטפטת של גיל הנעורים שלי וזאת בנוסף להערות של הורי שהיו מזמזמים  כל הזמן בזמן השיחה:  "טלפון זה לא לפיטפוטים, זה להודעות חשובות,מה יש לדבר כל כך הרבה.... תקצרי.. תקצרי..."

אז כדי לא לתפוס את קו הטלפון כל כך הרבה זמן : היינו נפגשות. לפחות שלוש -ארבע פעמים בשבוע.
 אני חושבת על אופי המפגשים שהתרחשו אז: היינו יושבות בחדר ומדברות. פשוט מאוד. לא גולשות במחשב ולא רואות טלויזיה. זה היה מפגש נטו של שיחה, החלפת דעות מעט מאוד רכילות כי לא היה כמעט על מה וגם אם היה זה היה תמים.

אחרי ארוחת ערב משותפת שתמיד התקיימה אצל המארחת (חביתה ,גבינה ולחם ) היינו מתכוננות לשלב הפרידה.
זה מצחיק ,כי היינו מלוות אחת את השניה כמעט עד הבית.
אבל, נקודת הפרידה הסופית היתה מתחת לעצי השיקמים בקינג ג'ורג. שם היינו יושבות על הספסל ומדברות עוד שעה.

בין עצי השיקמים הללו התגוררו (ומתגוררים עד היום) עטלפים אשר מגיחים בלילה. היינו יושבות ומסתכלות על היצורים האילו שהיו עושים ממש נחיתות חרום מעל ראשינו ומצטמררות מפחד, אבל לא זזות מהמקום.
 היה בזה משהו מרגש ומלהיב. אני זוכרת ששתי חברותי, גם רחל וגם רוחי היו אוספות את השיער מכיוון שלעטלפים יש נטיה להסתבך בשיער ארוך,דבר שהגביר את הפחד והריגוש.

צמרות השיקמים בלילה (צילום מאתמול)


תמיד כשאני עוברת ליד אי התנועה ורואה את שורת השיקמים הללו, אני נזכרת ברוחי וברחל....ומרימה את העיניים אל הצמרות החשוכות לראות את העטלפים....


ואם תשאלו, הם עדיין שם ועדיין מפחידים אותי.


חג חנוכה שמח


פזית

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

היא הולכת בדרכים....

כל כמה שנים קמה אישה אחרת,(ותמיד היו אילו נשים), שהולכת באמצע הכביש. רצוי באלנבי על קו ההפרדה בין הנתיבים המובילים מהים לדרום תל-אביב וההיפך.
כשהסתכלתי עליהן תמיד חשבתי בליבי: מילא להיות הומלסית ,אבל לסכן את חייך ככה באמצע הכביש? למה? מאיפה זה נובע?
יכול להיות שהן רוצות לקרוא תיגר על החיים.
יכול להיות.
אני ממש לא יודעת.
אם זו הסיבה,  הן מצליחות. הן הולכות בין הנתיבים.
עם חצאית מיני קצרה,מטפחת על הראש ושקיות ניילון ובד מלאות בחפצים.
הנהגים נזהרים ולא פוגעים בהן וככה הן ממשיכות להתנהל .
מה עולה בגורלן בערבו של יום ,אינני יודעת.
להלן התמונות שצילמתי ביום שישי שעבר.







רק בתל-אביב.....

מה דעתכם?

יום שישי, 4 בדצמבר 2009

כרמלה ופייפקה ליבן- סיפור אהבה.

כששאלתי את נאווה קרוגלן,בתה של דודה כרמלה,מה היא יכולה לאמר לי על אמא שלה,היא כתבה לי כך:(ואני מצטטת מילה במילה):


"מה אספר על אמא שלי? שהתחתנה עם גבר הגברים, האשכנזי שנשא אותה על כפיים, שאהב אותה כמו שלא שומעים ולא רואים אפילו לא בסרטים, ובטח לא היום."

נכון. נאווה תמצתה את העיקר. אהבתה של כרמלה לבעלה והדאגה והפינוק שהיא העניקה לו היו ידועים לכל.
את סיפור פגישתם של כרמלה ובעלה "פייפקה" ליבן (ז"ל) תיאר הבן ,רפי ליבן, בשיר שכתב על הוריו:


אבא שלי היה גיבור איתן
לקבוצת האגרוף נפשו הוא נתן
הרביץ לרעים ללא רחמים
וחיפש מחסה מהרעמים


היה בתפקיד הוא יום אחד
לכרם התימנים הוא ירד
ראה שם נערה יפה וחומה
ליבו ונפשו רקדו בתשוקה


חומה היא עיניה שקדים
כרמלה היתה כך כל השנים
פייפקה אהב אותה בכל מקום
וארבעה באו מהמרום


אמא ואבא זהו סיפור אגדה
בשום מקום כזה לא תמצא
בליבנו זכור וקיים (תמיד) אבינו
ופה ביקום תמיד קיימת אימנו.



 פייפקה וכרמלה


שרגא (פייפקה) ליבן הלך לעולמו בשנת 1993. הוא היה מוכר כאדם שאהב לעזור לכולם,נטל חלק בהקמת המולדת נלחם במחתרת בגבורה רבה והיה בין עמודי התווך של אותה תקופה.
פייפקה,או כפי שקראו לו חבריו "פייפקה הגדול" היה ממקימי נמל יפו ואף עבד בו מספר שנים.לאחר מכן עבר לנמל אשדוד.
את פייפקה זוכרים כולם כאיש גדול מידות בעל גוף מוצק וזרועותיו היו גדולות וחזקות כמו בטון. למרות כל זאת הוא היה עניו וצנוע. ספורים רבים נרקמו על פייפקה ועל מעשיו וגבורותיו. בין חבריו היו אנשים ותיקים מהמחתרת,לוחמים משכמם ומעלה.
מספר חברו של פייפקה,גיטלמן : " את פייפקה אני מכיר משנת 1942 . אני זוכר שבצבא הבריטי ובמחתרת,כאיש קבוצת האיגרוף הבכירה, הוא נלחם נגד אלוף בריטניה באיגרוף.ופייפקה ניצח אותו. בסוף הסיבוב השני קרא הבריטי לפייפקה "בלאדי ג'ו" (יהודי מלוכלך) ופייפקה, במספר מכות שמאליות ובימנית אחת הפיל את האלוף הבריטי לקרשים כשליסתו מרוסקת. "
 כשפייפקה עבד בנמל אשדוד,הוא היה יוצא לים כשהים סער וגעש כדי להציל את הדוברות שנלכדו בין הגלים הגבוהים. הוא ידע לתמרן בין הסלעים והשרטונים הגבוהים ומספר פעמים הציל עשרות ספנים והביא אותם לחוף מבטחים.

בנו,רפי ליבן, אלוף העולם בקראטה אומר על אביו: " מי אני ליד אבי? ביחס לכוחו ולמעשיו, אני תינוק בן יומו. אולי אני דומה לו,אבל לידו אני ממש קטן".









ודודה כרמלה, לה אנו מאחלים בריאות ואריכות ימים . שתשבע נחת מהילדים ,הנכדים והנינים. ולאימו רפי כתב עוד כמה שורות שבוודאי מביעות את רגשות כל ילדיה: רותי, נאווה ונעמן :


סבתא כרמלה הטובה בעולם
זאת "האמא" שלי ואני רק אדם
כולנו לה מחזיקים אצבעות
מקווים שתמיד תעשה ניפלאות


ובכל יום ויום אנחנו מבקשים
שישמור עליה בבקשה אלוקים
אמא, סבתא בכוחך האיתן
אלוקים ישמור זה ברור כמובן

אני מצרפת כמה תמונות ישנות שקיבלתי מנאווה ובהן נמצאת דודה כרמלה. הדודה, שכפי שכתבתי בפרק "אילן היוחסין" יודעת לבשל כל מאכל שתעלו על דעתכם ,יש לה לב רחב, דואגת למשפחתה ויודעת להנות מהחיים. דודה כרמלה,אני אוהבת אותך.
 

כרמלה משמאל עם חברה
 

על מדרגות קולנוע מוגרבי המיתולוגי (באמצע)
ראשונה עומדת אחותה, דודה שלי חפציבה.
 
 
אני רוצה להודות לרפי ליבן ולנאווה על שיתוף הפעולה היוצא מן הכלל . נפגשתי עם שניהם  ולבן דודתי רפי אני רוצה להקדיש רשימה נפרדת. ובהחלט יש מה לכתוב עליו.
שתהיה שבת שלום ומבורכת
פזית

יום שני, 30 בנובמבר 2009

קיר בתל-אביב



ברחוב לילינבלום ,בדרכי לעבודה ביום שישי ,אני רואה גרפיטי מצוייר על הקיר וככל הנראה יש מישהו שמתחזק אותו וצובע אותו כל פעם מחדש. עצרתי,קראתי ואהבתי. על החתום למטה כתוב :"ז'ורז פרק" . חיפשתי מי זה. אז ככה:

ז'ורז' פרק (צרפתית: Georges Perec‏; 7 במרץ 1936 - 3 במרץ 1982) היה סופר, מחזאי ופובליציסט צרפתי ממוצא יהודי. פרק, הנחשב לאחד מחשובי הסופרים בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא היה קרוב משפחה של י.ל.פרץ .



וכך זה הולך:
                                     קירות

אני תולה תמונה על הקיר אחר כך אני שוכח שיש שם קיר


אינני זוכר מה עומד מאחורי הקיר הזה, אינני זוכר שיש קיר


הוא אינו אלא משען לתמונה,אבל אני שוכח גם את התמונה,


אינני מביט בו יותר,אינני יודע עוד להביט בו.


ז'ורז פרק.









רק בתל-אביב...














יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

גלילי- "אחינו הבכור כאבינו"




גלילי תינוק

גלילי נולד בגליל. הוא היה בכורו של סבי וסבי אהב והעריך אותו מאוד. גלילי שימש לאחיו הקטנים כדמות אב לאחר שסבי עזב את הבית והתחתן עם אישה שניה.הוא קיבל עליו את התפקיד המחייב הזה כשהיה בן 17 שנים. קשה לדמיין היום בחור בן 17 מנהיג את משפחתו בצורה בוגרת שכזו. בל נשכח שהיו לו עוד 7 אחים ואחיות כשהקטן היה באותו זמן בן שנה וחצי.







גלילי ונעמי ביום חתונתם דצמבר 1941

                                           


                                                     


 ההקדשה בגב התמונה לאימו


גלילי היה אדם מלא שמחת חיים. הוא אהב מאוד לאכול וזה היה ניכר עליו בעודף משקלו הרב. תמיד ניסה לעשות דיאטות אבל ללא הצלחה. כשאישתו נעמי ז"ל, אישה יפהפיה ודקת גיזרה היתה מנסה לכפות עליו משטר אכילה מסודר, הוא היה נוהג לאכול בחוץ את אשר חשקה נפשו, וכשהיה מגיע הביתה שבע היה מתנהג כאילו הוא שומר על הדיאטה בקפדנות.



גלילי מחופש לפארוק בפורים



גלילי ונעמי בפורים ,נעמי מחופשת להולנדית


גלילי אהב מאוד לדוג ולשוט. היתה לו גם סירה משלו. הוא היה נוהג לדוג עם רשת ולנעול מגפי דיג קטנים .פעם, כאשר הבדרן היהודי דני קיי היה בביקור בארץ, הם נפגשו ודני קיי ביקש מגלילי ללמד אותו לדוג עם רשת ואכן הם עשו זאת יחד. (את זה סיפרה לי אורית בתו שחיה כיום בברלין ומסרה לי הרבה אינפורמציה על אביה וכן שלחה לי תמונות רבות שהיו ברשותה,כולל אילו שמפורסמות כאן).




גלילי ונעמי בפורים כהודית ומקסיקני

רחשנו כבוד רב לגלילי. אחיו התייחסו אליו בכבוד שנותנים לאב. בחגים המשותפים שחגגנו אצל סבתא אסתר,גלילי היה יושב בראש השולחן ,קורא את ההגדה,מברך את הברכות ומחלק תפקידים לאחיו.



גלילי בראש שולחן החג מנהל את הערב

גלילי גר ברחוב הירשנברג בתל-אביב, הסמוך לרחוב דיזנגוף.
הוא היה נוהג לשבת יחד בקפה כסית יחד עם דן בן אמוץ  ודידי מנוסי שגם היה אורח של קבע בבית הדפוס .
 גלילי ונעמי היו אנשים אוהבי חיים, ערכו בביתם מסיבות ,היו להם חברים מכל קצווי הקשת : מעורכי דין ועד לאנשי בוהמה של אותה תקופה. גלילי בעל חוש ההומור תמיד אהב להתחפש בפורים ובארועים שונים ועשה זאת בחן רב (כפי שראיתם בתמונות למעלה).

גלילי אהב מאוד נסיעות לחו"ל והיה נוהג להפליג באוניה "תאודור הרצל" מפעם לפעם לשיט חופים.


תמונה מערב חגיגי באוניה

גלילי שאהב מאוד את אימו אף לקח אותה לחו"ל בתקופה שנסיעות לחו"ל לא היו דבר שבשגרה. הוא כל כך רצה שהיא תהנה ותחווה חוויות ושניהם זכו לעשות זאת יחד.


נעמי ,גלילי וסבתא אסתר על רקע מזרקת פונטנה דה טרבי ברומא

האמת, תקצר היריעה מלספר עליו את כל אשר חווה בימי חייו,ולצערנו הוא נלקח מאיתנו בטרם עת. היית לנו למופת,הרגשנו בטחון במחיצתך,חום רב ביחסך אלינו ודאגה כנה לשלום כולנו . יהי זכרך ברוך.

פזית

יום שישי, 20 בנובמבר 2009

תל-אביב -ברלין : אורית בת דודי.




בת דודי אורית (הבת של גלילי) נישאה בגיל צעיר ועברה לגור עם בעלה זינדל במינכן, גרמניה. כיום היא חיה בברלין.מכיוון שהפרידו ביננו אז 10 שנים לא נוצרה ביננו מערכת יחסים (גיל 22 וגיל 12 היו רחוקים אז שנות דור...היום לדעתי קצת פחות) . בעקבות הבלוג השלי "תל-אביבית" נוצר ביננו קשר דרך האי-מייל וכן קשר טלפוני.


אורית רוקדת עם סבא לוי (מוסא -אל פול)  בחתונתה.


מצאתי אישה לבבית, מלאת שמחת חיים ונוסטלגית ממש כמוני. ולדעתי  אישה יפה מאוד(התמונה למעלה) .הדיבורים על הילדות והעלאת הזכרונות ריגשו את שתינו מאוד. היו הרבה תמונות שהיא שלחה לי (ועדיין לא פירסמתי) שהעלו דמעות בעיניי. מעבר לנוסטלגיה גלשנו לדיבורי נשים,התמודדויות עם משקל ודיאטה,סיפרנו חוויות אחת לשניה וממש ממש כיף לי לנהל איתה את השיחות האלו.

מעבר לזה ,תוך כדי שיחה היא סיפרה לי שהיא מציירת. היום בבוקר היא שלחה לי באי-מייל תמונות מעשה ידיה. יפהפיות.



             אז לך אומר, אורית: יש לך כישרון רב, ואני מודה לך
 על שיתוף הפעולה.





בברכת שבת שלום לכולם
פזית

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

מוסא אל פול- המשך הסיפור(2)




חתונה במצוות הרב

הפסקנו את סיפורנו בכך שסבי, מוסא -אל-פול הנהיג את הגולים מתל-אביב שגורשו במצוות הטורקים לגליל. לפני כן בא אל סבי הרב חכם סעיד הלוי ואמר לו : תתחתן. שאל מוסא את הרב : "איך אתחתן כשלי רק זוג מכנסיים אחד ולאשתי המיועדת (אסתר) רק חולצה אחת לעורה"? השיב לו הרב בפתגם ערבי: "תתחתנו עניים והקב"ה יעשיר אתכם". וכך היה והם נישאו. עד יומו האחרון האמין מוסא-אל פול כי אסתר היא שהביאה לו את מזלו בחיים,ומעולם לא התגרש ממנה,אף שנישא לנשים אחרות.


בדרך לצפת נפלה סבתי אסתר לקרבן למחלת הטיפוס והוא השאיר אותה בראש-פינה לטיפול.כל יום עשה את הדרך ברגל מראש-פינה לצפת ,שם התמקמו הגולים, וחילק להם קמח,שמן ולחם.




מוסא אל פול במשימה צבאית


בינתיים החליטו ראשי היישוב כי יש להעביר פתק דחוף למטה הצבא הבריטי בטבריה על מצבו המדולדל של הצבא הטורקי.
ובמי בחרו כבלדר? במוסא בעל הקשרים היודע להסתדר. כדי לא לעורר חשד הוא התפשט ערום כביום היוולדו,שם עליו שק ובו שני חורים לידיים ובשולי השק תפר את הפתק. החיילים הטורקים שעסקו בגליל בשוד ובביזה לא התייחסו אל המשוגע הלבוש בשק.


הוא הגיע למחוז חפצו ומסר את הפתק למפקדה הבריטית. שם הוא התקבל כמושיע. רחצו אותו הלבישו והאיכלו אותו וכך הוא חזר בראש הצבא הבריטי כמנצח אל הגולים היהודים.



בן נולד בגליל


בראש פינה עצר לחפש את אישתו וגילה שנולד לו בן. הוא קרא לו בשם גלילי,ע"ש הגליל המשוחרר ומכיוון שלאשתו החולה וחסרת הכוחות לא היה במה להניקו,האכילו בהתחלה מוסא בריבה מהולה בעראק. תחליב ממש לא שיגרתי לחלב אם . זה כנראה היה סוג של "מטרנה" באותה תקופה. אז התזונה לתינוקות היתה שונה והיו מאכילים אותם בחלב מלא ובדייסות סולת ,דבר שהיום לא מקובל בכלל. וברוך השם הם גדלו לתפארת.

אני רוצה לעצור בנקודת הזמן הזו בסיפור הזה על סבי  וברשומה הבאה אספר לכם על דוד גלילי ז"ל שהיה הבן הבכור
ונפטר לצערנו בגיל יחסית צעיר ממחלה.




פזית










יום שני, 9 בנובמבר 2009

"גן מאיר" ,אנג'ליק ורצח אכזרי....




גן מאיר הוא הגן שבו העברתי את ימי ילדותי. עד גיל שלוש היתה אימי לוקחת אותי ל "גן מאיר" כחלק מפעילות היום יום ,מכיון שלא הלכתי לגן ילדים. היא היתה מלבישה אותי בחצאית יפה, תחתוני מלמלה ונעליים אדומות וכך הייתי מגיעה לגינה. להתלכלך לא אהבתי. החול שהיה נכנס לי לנעליים היה מציק לי. ואם הייתי צריכה לשרותים,הבילוי היה נפסק והיינו חוזרות הביתה,שכן לא הייתי מאותם ילדים שיכלו לעשות את צרכיהם מאחורי שיח... אין מצב. כנראה שאופי מתגבש באדם מרגע שהוא נולד.

לאחר מכן, בית הספר היסודי שבו למדתי "בית חינוך ע"ש טשרניחובסקי" היה סמוך לגן ,ובהפסקות טיילנו בין שביליו.
עד היום אני זוכרת את ורדה דוידוביץ ואותי מטיילות שם וורדה מספרת לי את עלילות "אנג'ליק" שהיא בדיוק קראה.
כמובן שגם אני בלעתי את כל הכרכים של "אנג'ליק" והפלגתי עם הגיבורה היפהפיה  בנדודיה בין ארמון המלך ושמלות הקטיפה,לבין הביבים של פריז שם הסתתרה במאורת הקבצנים.
                                             

זו עטיפת הספר "אנג'ליק" שיש לי אותו במהדורה שהודפסה ב-1966 בבית. קראתי אותו לאחרונה שוב.

אני לא מדמיינת לי היום שתי נערות משוטטות ביחד בהפסקה בין השיעורים ומספרות אחת לשניה את תוכן הספר שהן קראו.מכסימום הן יכולות לשבת ביחד, לדבר בפלאפון ולשלוח אס. אמ.אסים.(סליחה על ההכללה...אם יש יוצאות מן הכלל
אני מתנצלת ).

ב "גן מאיר"  היינו עורכים את שיעורי הספורט שלנו.
 היתה לנו מורה בשם אילנה, שמי שלא היה רזה,חטוב, גמיש וספורטאי חייו היו קשים מנשוא.

פחדתי ממנה פחד מוות. ספורטאית גדולה לא הייתי  ואף פעם לא הייתי רצה 100 מטר בתוצאה סבירה  ואת גופי לא הצלחתי להרים לגובה ראוי בקפיצה על מוט. תמיד זכיתי למבטי רחמים מצידה הגובלים בבוז על גמלוניותי.  לאילנה היתה גם שיטת ענישה כואבת במיוחד:  להעתיק 50 פעם את פרק ק"יט בתהילים. תפתחו תהילים ותראו: זה הפרק הכי ארוך בתנ"ך.... אילנה גם היתה צועקת כשהיו מכעיסים אותה. יותר נכון שואגת.זה  לא היה נעים. לעבור איתה שיעור התעמלות ולזכות ממנה לאיזה חיוך קלוש זה היה הישג.

באותה תקופה אף הורה לא היה מעיז לחלוק על שיטת החינוך של אילנה. נכון שפחדנו ממנה,אבל גם רחשנו לה כבוד.
היא היתה מארגנת את כל ההצגות של בית הספר ומכיוון שלא הייתי בדיוק בלרינה, היא תמיד נתנה לי לדקלם את : "מגש הכסף" ,כי מה שהיה טוב אצלי זה :   דיבור רהוט,עברית נכונה וזכרון טוב.

 גלשתי  ונסחפתי קצת בזכרונות. אני בכלל רציתי לספר לכם על הרצח שהתרחש ב"גן מאיר", שמילדות אני זוכרת את אימי מציינת את העובדה  שהרצח הראשון בתל-אביב התרחש שם.
                                 

    הרצח הראשון בתל-אביב

גן מאיר בתל אביב, הגובל ברחוב המלך ג'ורג', ניטע בשנת 1944 לזכרו של ראש העיר מאיר דיזנגוף. בעיר
מעוטת הגנים (בימים שלפני גן העצמאות ופארק הירקון), הפך הגן עד מהרה לאתר להתבודדות של זוגות אוהבים. ב-21 באוגוסט 1949, בשעה אחת לפנות בוקר, התבודדו בגן שני צעירים, דניאל פקטורי ונעמי שטיין. דניאל פקטורי היה בן 25, מוזיקאי ומלחין, שהתגורר בקיבוץ גן שמואל. נעמי שטיין הייתה בת 22. הזוג היו אחים מאב שהיה עורך דין נודע בשם מרדכי שטיין, שהקים את תנועת השמאל הקיצוני הטרוצקיסטית "תנועת הכוח השלישי".



באותה עת שוטט בגן אדם בשם דוד יעקובוביץ. למרות שמו היהודי, היה האיש יווני נוצרי מקפריסין, שהגיע לארץ ישראל במסגרת הצבא הבריטי, הציג עצמו כיהודי, אימץ בהתאם את שמו היהודי ונשא לאשה צעירה יהודיה. האיש היה סוטה מין שנהג לתקוף זוגות המתבודדים בגן, להניס את הגבר במכות מקל ולבצע מעשה אונס באשה.


יעקובוביץ ניגש לזוג, הכה במקל בראשם של בני הזוג, גרר את הבחורה, שנאבקה עמו, ואנס אותה בכוח. הפעם גרמה תקיפת הגבר לפגיעה חמורה בגולגלתו. דניאל פקטורי הגיע בשארית כוחותיו כשהוא פצוע קשה לבית אמו והוחש לבית חולים, בו נפטר למחרת היום.

יעקובוביץ הגיע לאחר מעשה האונס לבית החלוצות הסמוך והזעיק את השומר למקום האירוע, בתואנה שמצא אשה פצועה בגן. השומר התקשר טלפונית למשטרה ונלווה ליעקובוביץ אל הגן שבו שכבה הבחורה כשהיא פצועה. תוך כדי כך הגיעה למקום ניידת משטרה שהעבירה את הבחורה למגן דוד אדום ומשם לבית חולים.



החקירה והמשפט

 השוטרים שהגיעו לזירת העבירה רשמו מפיו של יעקובוביץ את שמו וכתובתו, כמי שהודיע על האירוע למשטרה. חקירת המשטרה התנהלה תחילה ברשלנות ורק לאחר יומיים נעצר יעקובוביץ, לאחר שהבחורה, שהתאוששה מעט, מסרה כי האיש שהזעיק את המשטרה הוא התוקף.



           
ב-19 בספטמבר 1949 נפתחה בפני שופט השלום הראשי חקירה מוקדמת (הליך שהיה נהוג באותה עת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום, כדוגמת השימוע בפני חבר המושבעים הגדול הנהוג בארצות הברית).

לאחר דיונים שארכו שלושה שבועות פסק השופט כי יש להגיש נגד יעקובוביץ כתב אישום לבית המשפט המחוזי. ב-27 בנובמבר 1949 נפתח משפטו של יעקובוביץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב. יעקובוביץ הואשם ברצח בכוונה תחילה של דניאל פקטורי כדי להקל על ביצוע האונס בנעמי שטיין. במשפט שארך שנה תמימה נערכו עשרות ישיבות, הופיעו עדים רבים, ונערכו חקירות נגדיות רבות, כשאולם בית הדין מלא מפה לפה בקהל צופים, בסקרנים ובעיתונאים.

ב-23 בנובמבר 1950 מצא בית המשפט המחוזי את יעקובוביץ אשם ברצח דניאל פקטורי, על אף שהאמין לדברי הנאשם כי לא התכון להרוג את דניאל פקטורי אלא רק לסלקו לבל יפריע למעשה האונס, וגזר עליו עונש מוות.

עד שנת 1954, עת נחקק החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954, חל במדינת ישראל עונש מוות על עבירת הרצח. עונש המוות חל מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936 המנדטורית, שהמשיכה לחול במדינה על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו על ידי חוקים ישראליים. פקודת החוק הפלילי הוחלפה לימים בחוק העונשין.


המשפט, עובדות המקרה, קשר הדם בין דניאל פקטורי לנעמי שטיין (הם היו אחים מאב) ועונש המוות, כל אלה הפכו את הפרשה לפרשה סנסציונית שקיבלה כיסוי נרחב בעיתונות. בעיקר "העולם הזה" הקדיש מקום נרחב ביותר לסיקור ישיבות בית המשפט ולתיאורי צבע של הנאשם, של העדים, של הפרקליטים ושל השופטים. הפרשה זעזעה את תושבי תל אביב ובמשך שנים פחדו התושבים לעבור בגן מאיר בלילות.

אז זהו בינתיים... על קצה המזלג מעט מההיסטוריה של תל-אביב והחוויות האישיות שלי מהגן הזה.

מקווה שנהנתם

פזית





יום שישי, 6 בנובמבר 2009

אילן יוחסין (למי שלא מכיר ...)


אני מביאה לפניכם את אילן היוחסין של משפחת מל"ן ,משפחת אבי. למי שלא מכיר ,קל ללכת לאיבוד . אני מתחילה מהבנים ולאחר מכן הבנות . מקווה שזה יבהיר את התמונה ואת הסיפורים שיבואו אחר-כך.
(מי שנתן לי את הרעיון זה יוסי שחורי, אחד האנשים שאני אוהבת ומעריכה מאוד. תודה יוסי.)




סבא משה וסבתא אסתר

       
הבן הבכור : גלילי ז"ל,קרוי על שמו של יוסף טרומפלדור (יוסף הגלילי) וכמובן נולד בגליל. על גלילי היו אחיו אומרים: "אחינו הבכור, כאבינו" . אני לא יכולה לשכוח ,בליל הסדר, אחרי האוכל וההגדה, גלילי היה מרעים בקולו ושר : קלינקה, קלינקה, קלינקה... ברוסית מזוייפת שאף אחד לא העיז לערער עליה ודופק בידו בחוזקה על השולחן לתת את הקצב.



בר כוכבא ,איש מגוון ומעניין. תמיד היה לו בבית הדפוס סל מלא באוכל שהוא בישל בבית...  כל מי שנכנס לבית הדפוס ,התכבד במעשה ידיו....גם אם לא היה רעב! בר-כוכבא היה גם ממציא כל מיני מכשירים משונים ,שתתפלאו: עבדו! ( קשה לתאר כאן את ההמצאות שלו, אבל הן היו יעילות).




רחביה, אהב לדבר על כל מיני נושאים ,לקרוא מאמרים ,ולרקוד ריקודי עם.הוא אפילו עזר בכתיבת סיפורי "טרזן" שהודפסו בבית הדפוס בסוף שנות החמישים. ( אבל על "טרזן" נרחיב ברשימה אחרת)




זה אבא שלי : עזריקם, אם אני צריכה לאפיין אותו בכמה מילים : איש עבודה ברמה שלא מכירים היום. בנוסף אדם שאוהב שקט ושלווה וחשוב לו להשכין שלום  ולפשר.




זהו זבדיה. היחידי שלא המשיך לעבוד בבית הדפוס,וזאת בשל אהבתו למוסיקה . הוא היה בשעתו זמר בלהקה יחד עם מיקי פלד, האמרגן הידוע והלהקה הזו היתה בין הראשונות שהופיעו בחתונות.הוא גם הופיע בקרוזים על אניות. זבדיה חי כיום בארצות הברית בניו-יורק. ואני קוראת לו " הדוד היפה".הוא אדם מלא שמחת חיים בצורה בלתי רגילה.






זהו חקלאי. כשלאנשים לא היה רכב בשנות השישים המוקדמות ,לחקלאי היתה סוסיתא והוא היה הדוד של הטיולים. איתו היינו נוסעים לטנטורה, לשפיה ולעוד מקומות שאני לא זוכרת כבר. אוהלים וציוד לשהיה בחוץ היו התחביב שלו.



דודה כרמלה. אשה מהממת. ראשית דאגה בצורה בלתי רגילה לבעלה, שאותו היתה מפנקת מאוד, ולילדיה. אני זוכרת את זה בתור ילדה. שנית: אין מאכל בעולם שהיא לא יודעת לבשל!!!! (בדוק).




דודה חפציבה: אשה פעלתנית מאוד. אוהבת לטייל בארץ, בעולם. דואגת באופן יוצא מן הכלל לילדיה ולביתה.
אשה עם אינטליגנציה ריגשית גבוהה מאוד.

אז זו משפחת אבי (צאצאי האשה הראשונה ,אסתר) . לכתוב עליהם עכשיו,ולספר כמה מילים עליהם ריגש אותי מאוד.
האמת, יכולתי לכתוב על כל אחד עוד ועוד ועוד.... אבל אין לזה סוף. ברשימות הבאות שלי על המשפחה אנסה מידי פעם להרחיב מעט יותר ולהביא סיפורים שונים. 
אני מאחלת לכולם בריאות ואריכות ימים וכן לכל הצאצאים שלהם ברחבי הארץ והעולם.