גן מאיר הוא הגן שבו העברתי את ימי ילדותי. עד גיל שלוש היתה אימי לוקחת אותי ל "גן מאיר" כחלק מפעילות היום יום ,מכיון שלא הלכתי לגן ילדים. היא היתה מלבישה אותי בחצאית יפה, תחתוני מלמלה ונעליים אדומות וכך הייתי מגיעה לגינה. להתלכלך לא אהבתי. החול שהיה נכנס לי לנעליים היה מציק לי. ואם הייתי צריכה לשרותים,הבילוי היה נפסק והיינו חוזרות הביתה,שכן לא הייתי מאותם ילדים שיכלו לעשות את צרכיהם מאחורי שיח... אין מצב. כנראה שאופי מתגבש באדם מרגע שהוא נולד.
לאחר מכן, בית הספר היסודי שבו למדתי "בית חינוך ע"ש טשרניחובסקי" היה סמוך לגן ,ובהפסקות טיילנו בין שביליו.
עד היום אני זוכרת את ורדה דוידוביץ ואותי מטיילות שם וורדה מספרת לי את עלילות "אנג'ליק" שהיא בדיוק קראה.
כמובן שגם אני בלעתי את כל הכרכים של "אנג'ליק" והפלגתי עם הגיבורה היפהפיה בנדודיה בין ארמון המלך ושמלות הקטיפה,לבין הביבים של פריז שם הסתתרה במאורת הקבצנים.
זו עטיפת הספר "אנג'ליק" שיש לי אותו במהדורה שהודפסה ב-1966 בבית. קראתי אותו לאחרונה שוב.
אני לא מדמיינת לי היום שתי נערות משוטטות ביחד בהפסקה בין השיעורים ומספרות אחת לשניה את תוכן הספר שהן קראו.מכסימום הן יכולות לשבת ביחד, לדבר בפלאפון ולשלוח אס. אמ.אסים.(סליחה על ההכללה...אם יש יוצאות מן הכלל
אני מתנצלת ).
ב "גן מאיר" היינו עורכים את שיעורי הספורט שלנו.
היתה לנו מורה בשם אילנה, שמי שלא היה רזה,חטוב, גמיש וספורטאי חייו היו קשים מנשוא.
פחדתי ממנה פחד מוות. ספורטאית גדולה לא הייתי ואף פעם לא הייתי רצה 100 מטר בתוצאה סבירה ואת גופי לא הצלחתי להרים לגובה ראוי בקפיצה על מוט. תמיד זכיתי למבטי רחמים מצידה הגובלים בבוז על גמלוניותי. לאילנה היתה גם שיטת ענישה כואבת במיוחד: להעתיק 50 פעם את פרק ק"יט בתהילים. תפתחו תהילים ותראו: זה הפרק הכי ארוך בתנ"ך.... אילנה גם היתה צועקת כשהיו מכעיסים אותה. יותר נכון שואגת.זה לא היה נעים. לעבור איתה שיעור התעמלות ולזכות ממנה לאיזה חיוך קלוש זה היה הישג.
באותה תקופה אף הורה לא היה מעיז לחלוק על שיטת החינוך של אילנה. נכון שפחדנו ממנה,אבל גם רחשנו לה כבוד.
היא היתה מארגנת את כל ההצגות של בית הספר ומכיוון שלא הייתי בדיוק בלרינה, היא תמיד נתנה לי לדקלם את : "מגש הכסף" ,כי מה שהיה טוב אצלי זה : דיבור רהוט,עברית נכונה וזכרון טוב.
גלשתי ונסחפתי קצת בזכרונות. אני בכלל רציתי לספר לכם על הרצח שהתרחש ב"גן מאיר", שמילדות אני זוכרת את אימי מציינת את העובדה שהרצח הראשון בתל-אביב התרחש שם.
הרצח הראשון בתל-אביב
גן מאיר בתל אביב, הגובל ברחוב המלך ג'ורג', ניטע בשנת 1944 לזכרו של ראש העיר מאיר דיזנגוף. בעיר
מעוטת הגנים (בימים שלפני גן העצמאות ופארק הירקון), הפך הגן עד מהרה לאתר להתבודדות של זוגות אוהבים. ב-21 באוגוסט 1949, בשעה אחת לפנות בוקר, התבודדו בגן שני צעירים, דניאל פקטורי ונעמי שטיין. דניאל פקטורי היה בן 25, מוזיקאי ומלחין, שהתגורר בקיבוץ גן שמואל. נעמי שטיין הייתה בת 22. הזוג היו אחים מאב שהיה עורך דין נודע בשם מרדכי שטיין, שהקים את תנועת השמאל הקיצוני הטרוצקיסטית "תנועת הכוח השלישי".
באותה עת שוטט בגן אדם בשם דוד יעקובוביץ. למרות שמו היהודי, היה האיש יווני נוצרי מקפריסין, שהגיע לארץ ישראל במסגרת הצבא הבריטי, הציג עצמו כיהודי, אימץ בהתאם את שמו היהודי ונשא לאשה צעירה יהודיה. האיש היה סוטה מין שנהג לתקוף זוגות המתבודדים בגן, להניס את הגבר במכות מקל ולבצע מעשה אונס באשה.
יעקובוביץ ניגש לזוג, הכה במקל בראשם של בני הזוג, גרר את הבחורה, שנאבקה עמו, ואנס אותה בכוח. הפעם גרמה תקיפת הגבר לפגיעה חמורה בגולגלתו. דניאל פקטורי הגיע בשארית כוחותיו כשהוא פצוע קשה לבית אמו והוחש לבית חולים, בו נפטר למחרת היום.
יעקובוביץ הגיע לאחר מעשה האונס לבית החלוצות הסמוך והזעיק את השומר למקום האירוע, בתואנה שמצא אשה פצועה בגן. השומר התקשר טלפונית למשטרה ונלווה ליעקובוביץ אל הגן שבו שכבה הבחורה כשהיא פצועה. תוך כדי כך הגיעה למקום ניידת משטרה שהעבירה את הבחורה למגן דוד אדום ומשם לבית חולים.
החקירה והמשפט
השוטרים שהגיעו לזירת העבירה רשמו מפיו של יעקובוביץ את שמו וכתובתו, כמי שהודיע על האירוע למשטרה. חקירת המשטרה התנהלה תחילה ברשלנות ורק לאחר יומיים נעצר יעקובוביץ, לאחר שהבחורה, שהתאוששה מעט, מסרה כי האיש שהזעיק את המשטרה הוא התוקף.
ב-19 בספטמבר 1949 נפתחה בפני שופט השלום הראשי חקירה מוקדמת (הליך שהיה נהוג באותה עת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום, כדוגמת השימוע בפני חבר המושבעים הגדול הנהוג בארצות הברית).
לאחר דיונים שארכו שלושה שבועות פסק השופט כי יש להגיש נגד יעקובוביץ כתב אישום לבית המשפט המחוזי. ב-27 בנובמבר 1949 נפתח משפטו של יעקובוביץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב. יעקובוביץ הואשם ברצח בכוונה תחילה של דניאל פקטורי כדי להקל על ביצוע האונס בנעמי שטיין. במשפט שארך שנה תמימה נערכו עשרות ישיבות, הופיעו עדים רבים, ונערכו חקירות נגדיות רבות, כשאולם בית הדין מלא מפה לפה בקהל צופים, בסקרנים ובעיתונאים.
ב-23 בנובמבר 1950 מצא בית המשפט המחוזי את יעקובוביץ אשם ברצח דניאל פקטורי, על אף שהאמין לדברי הנאשם כי לא התכון להרוג את דניאל פקטורי אלא רק לסלקו לבל יפריע למעשה האונס, וגזר עליו עונש מוות.
עד שנת 1954, עת נחקק החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954, חל במדינת ישראל עונש מוות על עבירת הרצח. עונש המוות חל מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936 המנדטורית, שהמשיכה לחול במדינה על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו על ידי חוקים ישראליים. פקודת החוק הפלילי הוחלפה לימים בחוק העונשין.
המשפט, עובדות המקרה, קשר הדם בין דניאל פקטורי לנעמי שטיין (הם היו אחים מאב) ועונש המוות, כל אלה הפכו את הפרשה לפרשה סנסציונית שקיבלה כיסוי נרחב בעיתונות. בעיקר "העולם הזה" הקדיש מקום נרחב ביותר לסיקור ישיבות בית המשפט ולתיאורי צבע של הנאשם, של העדים, של הפרקליטים ושל השופטים. הפרשה זעזעה את תושבי תל אביב ובמשך שנים פחדו התושבים לעבור בגן מאיר בלילות.
אז זהו בינתיים... על קצה המזלג מעט מההיסטוריה של תל-אביב והחוויות האישיות שלי מהגן הזה.
מקווה שנהנתם
פזית
