דפוס מל"ן הוא בית הדפוס שהיה שייך למשפחתי במשך 65 שנים. הוא הוקם בשנת 1936 ע"י סבא שלי :משה לוי נחום ,ומכן שמו: מל"ן.
תמונה של בית הדפוס
הדפוס שכן ברחוב הילל הזקן 6 בבניין בן 3 קומות שהיה בית המגורים של המשפחה. חייתה שם סבתי,אסתר שגידלה את שמונת ילדיה לבד. הגדול: יוסף הגלילי(או בקיצור גלילי), בר-כוכבא,רחביה,עזריקם,זבדיה וחקלאי,שהוא הצעיר ביותר.שתי הבנות: חפציבה וכרמלה.
את בית הדפוס הקים סבי מכיוון שבאותה תקופה לא נתנו במה בתקשורת לבני עדות המזרח והוא רצה להוציא עיתון שידבר על בעיותיהם ועל הקיפוח הרב שנעשה להם באותה תקופה. בבית הדפוס הוא הוציא עיתון שנקרא "המזרח" ששיקף את חיי בני תימן בארץ ישראל באותה תקופה.
כאשר עזב סבי את הבית נתן את בית הדפוס לילדיו כדי שיקנו להם מקצוע ופרנסה. זה היה סוג של קואופרטיב והיתה ביניהם הרמוניה מוחלטת לגבי ניהול העסק.
בבית הדפוס עבדו כל האחים,כל אחד במקצועו הוא. האחד סדר (היו אז יוצקים את האותיות מעופרת מצמידים את הלוחות ביחד וכך מדפיסים) היו גם דפסים שעבדו על המכונות הגדולות. אני בתור ילדה זוכרת את בית הדפוס כמקום מפגש לכל המשפחה. זה היה כמו מוקד חמ"ל לכולם. האמא, אסתר המשיכה להתגורר קומה אחת מעל הדפוס והיתה דואגת להאכיל את הבנים ולפנק אותם והם סרו למרותה ללא ערעור.היתה בכולם מידה רבה מאוד של כיבוד אב ואם שאינני יודעת אם אפשר למצוא את זה בימינו.
האמא,אסתר לוי לבית דוכן
סבתא לוי, כפי שהיינו קוראים לה, היתה אשה חכמה וטובה . וזו לא קלישאה. טוב ליבה התבטא בעזרה ומתן בסתר לנזקקים וזאת ברוחב לב וברוחב יד. היא השכילה לגדל לבד שמונה ילדים .כשהקטן ביותר,שמו חקלאי, היה בן שנה וחצי ,סבי עזב את הבית לטובת נערה צעירה,יתומה ויפהפיה שהיתה סמוכה על שולחנה של סבתי וזכתה ממנה ליחס של בת. זו הסיבה שסבתי הזהירה תמיד את כלותיה מפני הכנסת חברות לבית וקירובן יתר על המידה.
מגיל 35 חייתה לבד והקדישה את עצמה לגידול וחינוך הילדים. למרות שננטשה על ידי סבי, מעולם לא אמרה עליו מילה רעה ודרשה מבניה שיכבדו אותו בצורה הראויה ביותר. היא אף היתה מזמינה אותו לעיתים בחגים לקחת חלק בארועים משפחתיים וחולקת לו כבוד .היחס שלה אליו,והעברת בית הדפוס לבנים באופן רישמי ,מנעו את הקרע שיכל להיווצר בין הבנים ואביהם.
הזכרונות שלי מסבתא אסתר הם בעיקר הימים שהייתי נשלחת לישון בביתה כדי שלא תישאר לבד. היתה לה טלויזיה שחור-לבן בסלון שהיוותה מוקד משיכה רציני ביותר. לעיתים היו ישנים אצלה גם עמיהוד, הבן של חפציבה, נעמן,הבן של כרמלה ואנחנו עד היום זוכרים את הישיבה במרפסת הקטנה שלה ואת סיפורי "היד השחורה" שעמיהוד היה מספר לנו.טוב, אינטרנט לא היה אז....
אצל סבתא אסתר תמיד,תמיד היה אוכל בבית. לא היה מצב שיגיע מישהו מהרחוב ולא יהיה לה מה לתת לו לאכול (ואני לא מדברת על כוס קפה ופרוסת עוגה...) יכול להיות שתקופת הצנע והמחסור הם שגרמו לה להקיף את עצמה ואת הבנים במזון.
גם כאשר הבנים כבר היו נשואים, היתה חלוקת האוכל מתבצעת אצלה על פי ההיררכיה: נתחי הבשר הטובים והגדולים לבנים, והנשים אחר-כך. האמת שממרחק הזמן, אני מבינה אותה.היא אהבה את הבנים שלה בצורה קנאית ביותר והם עמדו בראש סדר העדיפויות שלה. צודק או לא צודק? זה לא משנה. על פיה יישק דבר.
סבתי נפטרה בגיל 69 ממחלת הסוכרת. אני מניחה שהיום היתה מצליחה לשרוד גם את המחלה הזו,אבל המודעות למחלה באותה תקופה היתה מועטה. אז זו סבתא אסתר, שצר לי שלא זכיתי להכיר אותה קצת יותר לעומק ולשוחח איתה יותר,אבל אני זוכרת את החביתות שהיא היתה מטגנת בחצי חבילה מרגרינה את גושי החלבה שהיו תמיד במטבחה ועוגות השמרים מעשה ידיה.
ככל הנראה חבוי בי גן שלה,של אהבת האוכל וההתענגות עליו (וגם אצל עוד חלקים במשפחה....).
