יום שבת, 24 באוקטובר 2009

מדרכה בתל-אביב

ברחוב טשרניחובסקי 3 על המדרכה ראיתי בוקר אחד שיר שכתב מישהו ודאג לרסס אותו עם צבע לבן ועמיד למדי על המדרכה המפוייחת.


וכך זה הולך:

מימין לשמאל
משמאל לימין
מהכחול
ללבן
דרך האדום
דרך כל המדרכות
ופעימות הלב
דרך התשוקות
והכאב
שמובילים רק אלייך
אל-לייך
אלייך


זה רק בתל-אביב.....

בתל-אביב...

יום שני, 12 באוקטובר 2009

ה "ביג מאמא" - סבתא אסתר

דפוס מל"ן הוא בית הדפוס שהיה שייך למשפחתי במשך 65 שנים. הוא הוקם בשנת 1936 ע"י סבא שלי :משה לוי נחום ,ומכן שמו: מל"ן.

תמונה של בית הדפוס
הדפוס שכן ברחוב הילל הזקן 6 בבניין בן 3 קומות שהיה בית המגורים של המשפחה. חייתה שם סבתי,אסתר שגידלה את שמונת ילדיה לבד. הגדול: יוסף הגלילי(או בקיצור גלילי), בר-כוכבא,רחביה,עזריקם,זבדיה וחקלאי,שהוא הצעיר ביותר.שתי הבנות: חפציבה וכרמלה.

את בית הדפוס הקים סבי מכיוון שבאותה תקופה לא נתנו במה בתקשורת לבני עדות המזרח והוא רצה להוציא עיתון שידבר על בעיותיהם ועל הקיפוח הרב שנעשה להם באותה תקופה. בבית הדפוס הוא הוציא עיתון שנקרא "המזרח" ששיקף את חיי בני תימן בארץ ישראל באותה תקופה.

כאשר עזב סבי את הבית נתן את בית הדפוס לילדיו כדי שיקנו להם מקצוע ופרנסה. זה היה סוג של קואופרטיב והיתה ביניהם הרמוניה מוחלטת לגבי ניהול העסק.

בבית הדפוס עבדו כל האחים,כל אחד במקצועו הוא. האחד סדר (היו אז יוצקים את האותיות מעופרת מצמידים את הלוחות ביחד וכך מדפיסים) היו גם דפסים שעבדו על המכונות הגדולות. אני בתור ילדה זוכרת את בית הדפוס כמקום מפגש לכל המשפחה. זה היה כמו מוקד חמ"ל לכולם. האמא, אסתר המשיכה להתגורר קומה אחת מעל הדפוס והיתה דואגת להאכיל את הבנים ולפנק אותם והם סרו למרותה ללא ערעור.היתה בכולם מידה רבה מאוד של כיבוד אב ואם שאינני יודעת אם אפשר למצוא את זה בימינו.


האמא,אסתר לוי לבית דוכן
סבתא לוי, כפי שהיינו קוראים לה, היתה אשה חכמה וטובה . וזו לא קלישאה. טוב ליבה התבטא בעזרה ומתן בסתר לנזקקים וזאת ברוחב לב וברוחב יד. היא השכילה לגדל לבד שמונה ילדים .כשהקטן ביותר,שמו חקלאי, היה בן שנה וחצי ,סבי עזב את הבית לטובת נערה צעירה,יתומה ויפהפיה  שהיתה סמוכה על שולחנה של סבתי וזכתה ממנה ליחס של בת. זו הסיבה שסבתי הזהירה תמיד את כלותיה מפני הכנסת חברות לבית וקירובן יתר על המידה.

מגיל 35 חייתה לבד והקדישה את עצמה לגידול וחינוך הילדים. למרות שננטשה על ידי סבי, מעולם לא אמרה עליו מילה רעה ודרשה מבניה שיכבדו אותו בצורה הראויה ביותר. היא אף היתה מזמינה אותו לעיתים בחגים לקחת חלק בארועים משפחתיים וחולקת לו כבוד .היחס שלה אליו,והעברת בית הדפוס לבנים באופן רישמי ,מנעו את הקרע שיכל להיווצר בין הבנים ואביהם.

הזכרונות שלי מסבתא אסתר הם בעיקר הימים שהייתי נשלחת לישון בביתה כדי שלא תישאר לבד. היתה לה טלויזיה שחור-לבן בסלון שהיוותה מוקד משיכה רציני ביותר. לעיתים היו ישנים אצלה גם עמיהוד, הבן של חפציבה, נעמן,הבן של כרמלה ואנחנו עד היום זוכרים את הישיבה במרפסת הקטנה שלה ואת סיפורי "היד השחורה" שעמיהוד היה מספר לנו.טוב, אינטרנט לא היה אז....

אצל סבתא אסתר תמיד,תמיד היה אוכל בבית. לא היה מצב שיגיע מישהו מהרחוב ולא יהיה לה מה לתת לו לאכול (ואני לא מדברת על כוס קפה ופרוסת עוגה...) יכול להיות שתקופת הצנע והמחסור הם שגרמו לה להקיף את עצמה ואת הבנים במזון.

גם כאשר הבנים כבר היו נשואים, היתה חלוקת האוכל מתבצעת אצלה על פי ההיררכיה: נתחי הבשר הטובים והגדולים לבנים, והנשים אחר-כך. האמת שממרחק הזמן, אני מבינה אותה.היא אהבה את הבנים שלה בצורה קנאית ביותר והם עמדו בראש סדר העדיפויות שלה. צודק או לא צודק? זה לא משנה. על פיה יישק דבר.

סבתי נפטרה בגיל 69 ממחלת הסוכרת. אני מניחה שהיום היתה מצליחה לשרוד גם את המחלה הזו,אבל המודעות למחלה באותה תקופה היתה מועטה. אז זו סבתא אסתר, שצר לי שלא זכיתי להכיר אותה קצת יותר לעומק ולשוחח איתה יותר,אבל  אני זוכרת את החביתות שהיא היתה מטגנת בחצי חבילה מרגרינה  את גושי החלבה שהיו תמיד במטבחה ועוגות השמרים מעשה ידיה.

ככל הנראה חבוי בי גן  שלה,של אהבת האוכל וההתענגות עליו  (וגם אצל עוד חלקים במשפחה....).

יום שבת, 10 באוקטובר 2009

חתונת הורי: 12.6.1957 בסגנון ה "רטרו"

אימי ואבי נולדו בכרם התימנים. אימי ברחוב ישכון שהוא ממש סמוך לשוק ואבי ברחוב הלל הזקן (מאחורי קולנוע אלנבי).





קולנוע אלנבי בימי הזוהר.




קולנוע אלנבי היום :עלוב ומוזנח
הורי הכירו כאשר אימי היתה בת 16 ואבי בן 25. כאשר מלאו לאימי 18 הם נישאו וגרו על גג בית הדפוס ברחוב הילל הזקן כשנה, עד שעברנו לבית ברחוב בר-כוכבא 12 בתל-אביב.לאחר מכן עברנו לבית ברחוב טשרניחובסקי .


הורי פרידה ועזריקם.




הורי ביום נישואיהם



את החתונה עשו באולמי "היכל המלאכה" שזה ברחוב נפחא, רחוב קטן שמחבר את רחוב מרכז בעלי מלאכה לשינקין.
בבוקר החתונה הלכה אימי למספרה ברחוב קלישר לעשות תסרוקת, והתלבשה בביתה בשמלה שקיבלה מגיסתה שרה.מאפרת צמודה לא היתה וחוץ משפתון ,שקיבלה משכן לא התאפרה בכלל.

אבי בא לקחת אותה עם מכונית ה "מוריס" שלו מהבית ומשם נסעו לרחוב בן-יהודה להצטלם . אילו התמונות היחידות שיש להם,כי אבי שכח להזמין את אחד מחבריו,עופרי שמו, שהיה צלם מקצועי לחתונה...

הכיבוד היה מעשה ידי המשפחה: סבא שלי, אבא של אמא, הכין בפיילה גדולה סלט תפוחי אדמה. כמו כן קנו פסטרמות, הכינו סמבוסקים וחפציבה, אחות אבי ,הכינה עוגיות ואת עוגת הכלה (שלוש קומות) המצופה בקרם מרגרינה וסוכריות בצבע כסף.

באולם לא היו מלצרים. את הכיבוד אירגנה המשפחה,והחברים של אבי סחבו קרטונים של בירות ומשקאות במשך כל היום לאולם.

המתנות היו דברים שימושיים: צלחת לעוגה, קומקום (כמובן לא חשמלי) ,ארגז לחם וקנקן עם 6 כוסות ללימונדה.
כל החתונה עלתה 1500 לירות. המשכורת החודשית של אבי,לשם ההשוואה, היתה אז 200 לירות.

העדים החתומים על הכתובה היו : אליעזר שטיינמן (משורר שהדפיס את ספריו בדפוס של אבי) וח"כ בנימין מינץ ממפלגת פאג"י (שהיה גם מדפיס את ספריו בדפוס).

למחרת נסעו הורי לירח דבש בנהריה למלון שנקרא "פינגווין" . אימי נסעה עם 2 שמלות ,כי זה מה שהיה לה. וזהו, חזרה לחיים השיגרתיים.

אני רואה היום את ארועי החתונות ההמוניות שבהן לפעמים אתה לא מכיר את החתן והכלה,לא את האורחים ואינך יודע מה אתה עושה שם. ההפקות המפוארות הללו עולות הרבה כסף לזוג הצעיר וכל האינטימיות מהאירוע עצמו מתמוססת והולכת לאיבוד.
חתונה היא טקס אינטימי ולדעתי צריך לעשות אותה בצורה מצומצמת ,בנוכחות קרובי משפחה וחברים קרובים שאתה יודע בוודאות שהם נמנים על אוהביך וישמחו בשמחתך . אז אולי יהיה "רטרו" גם בתחום הזה באיזה שהוא שלב.

אז זה להפעם. חתונה תל-אביבית טיפוסית לתקופה שנערכה בשנת 1957 וזוגיות שמחזיקה מעמד (טפו,טפו,טפו) עד היום.






יום שבת, 3 באוקטובר 2009

תל אביבית

נולדתי, גדלתי ואני חיה בתל-אביב כל חיי. אני מטורפת על העיר הזו. מתה על הרעש והליכלוך: על הקול של אוטו הזבל בבוקר,על המדרכות המפויחות,על האנשים הססגוניים שחיים כאן שברובם הם לא תל-אביבים במקור, אבל הגיעו לכאן בגלל הרוח הליברלית שמשדרת העיר הזו.


כשנולדתי, גרנו במשך שנה ברחוב הילל הזקן( מאחורי קולנוע אלנבי) על גג בניין בית הדפוס שהיה שייך למשפחת אבי,ולאחר מכן עברנו לרחוב בר-כוכבא. גן הילדים שלי היה הגן של קדישמן,אימו של מנשה קדישמן הפסל והצייר. למדתי בבית ספר טשרניחובסקי,שהיה מול הבית שלי ובתיכון הרחקתי לכת עד עירוני א' (ליד הסינמטק...) .



בילדותי ביליתי הרבה בגן-מאיר, כשעוד היתה בו בריכה יפה עם חבצלות מים ודגים חיים. לא היו כל כך הרבה כלבים בתל-אביב באותה תקופה ,אז המדרכות היו יותר נקיות. היינו מטיילים בשבתות ל "גן יעקב" שנמצא ליד הבימה, לככר צינה (היא ככר דיזנגוף) כשעוד היתה על הקרקע ולא באויר. היתה שם מזרקה פשוטה ,שלא יורקת אש ולא מנגנת וזה היה מספיק מרגש עבורנו.





אחותי קרנית באמצע ואני בככר דיזנגוף



בשבתות היינו הולכים לגן החיות שהיה ממוקם היכן שנמצא היום "גן העיר" . . היה נראה לי טבעי שיש פילים וג'ירפות וקופים בלב העיר....


האחים שלי: קרנית, רביב וחובב וברקע הזברות




את שיעורי הבית היינו מכינים ב "בית ביאליק" . תיחזק את המקום המזכיר האגדי של ביאליק, מר אונגרפלד ,שהיינו אוהבים לעצבן אותו והוא היה מקלל וצועק ומאיים ש "יגלגל את עצמותנו מכל המדרגות..." . כשהיינו רוצים להסב לו נחת היינו מבקשים ממנו שיקח אותנו לקומה השניה של הבית והוא היה מסביר לנו על המשורר הלאומי ,מראה לנו את כתביו , את השעון של ביאליק. ואז היה משתחרר ממנו לפתע מין רוך כלפינו ואפילו חיוך.








מר אונגרפלד ומעליו תמונה של בית ביאליק




הייתי כזו ילדה תל אביבית שלא חשבה שיש ערים אחרות בארץ חוץ מתל-אביב. כשהתגייסתי לצבא היה לי מוזר (בהן צידקי...) לשמוע על אנשים שמגיעים לבסיס תל -השומר מנתניה, ממושב מזור, מכפר יונה.... אפילו מהרצליה. גם השרות בתל-השומר שנחשב לכל הדעות "קרוב לבית" היה נראה לי כמו סוף העולם....


האמת, שגם היום ,ועל זה יעידו כל מכרי, בשבילי לצאת מתל-אביב זה כאילו לצאת לטיול שנתי. העירוניות שבי מתבטאת בכך שגם שאני נוסעת לחו"ל ,אני מחפשת לי יעדים עירוניים. מדריד בשבילי היא כמו תל-אביב . כמובן שהיא יותר יפה, יותר היסטורית ,אבל על המדרכות שלה אני חשה כמו בבית. כאשר אני חוזרת מאירוע כל שהוא הביתה ,או מטיול ורואה את צלליתה של תל -אביב באופק : משתחררת לי אנחת רווחה. הנה! אני בבית!