מריה הקדושה בתחנה המרכזית בתל-אביב.

התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב היא החצר האחורית של העיר שלי.
לפני כשנתיים הייתי בסיור מאורגן עם בוקי נאה, כתב הפלילים לשעבר של עיתון "ידיעות אחרונות" ,והוא הביא אותנו בשעה 11 בלילה לתחנה הישנה. לא היה קל לסייר שם. העליבות זעקה מכל פינה. בגינה שמצוייה במקום התגודדו נרקומנים וזונות שחיים משעה לשעה. מנסים לתכנן את חייהם עד למנה הבאה. הבנות מוכרות את גופן לכל דורש גם בחמישים שקלים ואפילו פחות רק כדי להשיג את מנת הסם הבאה.


בנוסף, מתגוררים שם עובדים זרים מכל גוני הקשת: פיליפינים,רומנים, סודנים,סינים....


במקום כזה נפתחות חנויות שונות שאמורות לספק לתושבי המתחם את מזונם ושרותים שונים: מכבסות, שרותי תקשורת,ומכולות מיוחדות עם מזון שאנו לא ממש מכירים : אצות למינהן,רטבים שונים,קיטניות מיוחדות וכיוצא בזה.
במקום יש גם קצביות שמוכרות בשר חזיר לתושבי המתחם הזה,מתחם "התחנה המרכזית הישנה".


וישנה גם חנות קטנה ויפה בנווה שאנן  ,חנות של תשמישי קדושה נוצריים.  את המקום מנהל בחור בשם נאזו בוגוסיאן ,ארמני מנצרת שמתגורר בתל-אביב.  נאזו הוא לקוח שלי בבנק ובנוסף לחנות הזו ,יש לו גם מכולת למוצרי מזון מהמזרח הרחוק. 


הוזמנתי על ידו לבקר בחנות החדשה לתשמישי הקדושה והרגשתי אוירת חג. כן, כן גם שם בתחנה המרכזית.

 להלן התמונות:

אחרי שעזבנו את המקום ובדרכנו לעבר האוטובוס , חזרו שוב המראות הרגילים של התחנה:

נהננו מהחוויה וגם שמחנו לחזור הביתה.

שנה אזרחית טובה לכולם.

מוסא אל פול -הופך להיות ה "מוכתר" המשך הסיפור( 3)

נפרדנו בפעם האחרונה ממוסא אל פול לאחר הולדת בנו בכורו גלילי. השנה היתה 1920 ומוסא חזר עם משפחתו למרכז הארץ. המצב כאן לא היה מזהיר משום בחינה.לא כלכלית ולא יציבות של משטר.
מוסא הגיע עם משפחתו לירושלים.עם מחצלת אחת שהיתה כל הרכוש המשפחתי. על חציה שכבו ובחציה השני התכסו.

"מסתרי תימן"

הימים ימי חג הפסח,ומוסא מצא את עצמו עם משפחתו בירושליים ללא פרוטה בכיסו והרעב מכרסם בנשמה. שם פגש ברחוב את אחד מבני משפחת מבורך הידועים ביחוסם ובממונם והלה,כשהריח את הרעב מפיו של מוסא,תחב לידו 5 לי"ש כדי שיהיה לו ממה לעשות את החג. חשב מוסא מה לעשות עם ההון שהתגלגל לידו והחליט לעשות חיזיון בשביעי של פסח. הוא שכר אולם קולנוע,הדפיס מודעות וכרטיסים גייס את המשפחה ועוד מקורבים והעלה חיזיון בריקוד ושיר שנקרא "מסתרי תימן" .


מה לאמר לכם? - היה שלאגר. בערב אחד הרוויח 62 לי"ש ועם האוצר הזה חזר אל הכרם כבעל ממון וסוף סוף קנה בית.
במקביל החל למכור את עיתון הארץ.

מוכתר

כשבעירית תל-אביב-יפו חיפשו מישהו שיהיה נציג ליהודי תימן,נפלה הבחירה עליו : הוא נתמנה לתפקיד סגן ראש העיריה,ומכאן למישרת  "מוכתר" הכרם הדרך היתה סלולה.


דמותו עוררה כבוד רב והערצה בקרב תושבי הכרם. הוא עורר פחד ויראה בלב הגברים והיה נערץ על הנשים. הוא היה מסתובב בכרם עם חליפה,חזיה ועניבה. שעון קשור בשרשרת לביגדו ומקל הליכה בידו. חזותו היתה מעוררת כבוד.

                 המלך עבדאללה                                           

סבא שלי היה עורך כל יום רביעי חאפלות ושוחט כבש לנכבדים מן המגזר הערבי שבאו להתארח בצל קורתו. בין הנכבדים שבאו לביתו של המוכתר היה גם המלך עבדאללה ,לכבודו שחט כבש,הביא נגנים ,רקדניות ואת כל נכבדי הארץ. השנה היתה כבר קרובה לשנת פריצת המדינה,המתחים בין יהודים וערבים היו גדולים,וכשהמלך אמר שהארץ הזו ליהודים תהיה,קם רחש גדול של אי הסכמה בין הנכבדים הערבים.כששאלו אותו לפשר הצהרתו המרגיזה הסביר המלך: "אלפיים שנה היתה הארץ הזו בידיים שלנו ומה עשינו איתה? אפילו כביש אחד לא סללנו. ניתן אותה ליהודים ואתם תראו שבעשרים שנה הם ירצפו לנו את הים"

משרתם של אדונים מהלך בין הטיפות

בימים ההם,של חיכוכים היסטורים,היה ה "מוכתר" משרתם של כל האדונים ושל אף אחד.
לאנגלים אמר:"אני שלכם" 
לערבים אמר: "אני איתכם"
ליהודים אמר :"אני עבדכם" ואף קיים.
הוא הדפיס כרוזים להגנה,לאצ"ל וללח"י,הסתיר בביתו לוחמים,עשה תרגילים לבריטים שערכו בביתו חיפושי פתע (לא לפני שמישהו היה בא ומזהיר את מוסא מראש על החיפוש),וכשלא מצא דרך אחרת לצאת מהמבוך היה פשוט ממסטל את האנגלים במשקאות חריפים. גם בבית המשפט התייצב כשהעלילו עליו שהרג ערבי,ויצא מהפרשה בעונש סימלי מאוד: חודשיים גלות בעיר רחובות.

מוסא, סבא שלי,היה אף הכרוז של מכירות פומביות של מטלטלין שנלקחו ע"י ההוצאה לפועל. מצאתי את כתב ההסמכה שלו לביצוע המכירות הפומביות האילו . תעודה היסטורית של ממש:

ליחצו על התמונה להגדלה

בתעודה הזו  מתאריך 24.8.1936 כתוב:

to whom it may concern

this is to certify that Mr. moshe Levy whose photo is hereto affixed,is employed by the district court and execution office Jaffa and Tel-aviv as a public crier for Tel Aviv and other jewish settelments

יש לי עוד המון מה לכתוב ולהוסיף, אבל הפעם נסתפק בזאת ונשאיר משהו לרשימה הבאה.

חג חנוכה שמח

פזית

סיפור על טלפון ,שיקמים בקינג ג'ורג, שתי חברות ועטלפים.

 עצי השיקמים ברחוב קינג ג'ורג בתל-אביב  הם סמל של העיר .. השיקמים שנותרו  ברחבי תל-אביב הם שארית הפליטה של מטעי שיקמים שהיו במישור החוף . ישנם גם כמה עצי שיקמים ב "גן יעקב" ליד ה"בימה" ,בשדרות רוטשילד, ביפו, בדרך בן צבי מול בית המעצר "אבו כביר" וברחוב מאז"ה על גבול דרך מנחם בגין.

אבל אני רוצה לספר על השיקמים שלי ברחוב המלך ג'ורג. הם מצויות היום על אי תנועה מול "גן מאיר" ומול "מצודת זאב". שלצידה  ישנה סימטה שנקראת על שמם: "סמטת שבע השיקמים".

כשהייתי נערה בת 14 היו לי שתי חברות טובות. האחת: רחל מרקוס, והשניה רחל (רוחי) קרניס. רחל מרקוס גרה בקינג ג'ורג 50 (קולנוע מקסים לשעבר) ורוחי התגוררה ברחוב שמשון (ליד רחוב זמנהוף).  השכן של רוחי ברחוב שמשון היה המשורר דוד אבידן. אז לא כל כך הבנו מיהו ,אבל ידענו שהוא מישהו חשוב.( לא היו אז סלבריטאים בגרוש כמו היום).

רוחי ואני 1976

כפי שאתם יכולים לתאר ,באותה תקופה ,היה רק טלפון קווי.כנערות היינו לעיתים משוחחות שעות בטלפון ,עד שאחד ההורים היה מתרגז ומצווה עלינו לנתק, כי אולי מישהו מצלצל והקו תפוס (שיחה ממתינה לא היתה).
בנוסף לכך, היה לנו גם קו משותף עם השכן ההונגרי, (ששמו היה  ינו באצ'י) . לעיתים היו נשמעות דפיקות בדלתנו והשכן היה מבקש שנפנה את הקו.  (מי יכול להעלות דבר כזה על דעתו היום).

התקשורת הלא מפותחת של אותה תקופה היתה אחת המכשלות בפטפטת של גיל הנעורים שלי וזאת בנוסף להערות של הורי שהיו מזמזמים  כל הזמן בזמן השיחה:  "טלפון זה לא לפיטפוטים, זה להודעות חשובות,מה יש לדבר כל כך הרבה.... תקצרי.. תקצרי..."

אז כדי לא לתפוס את קו הטלפון כל כך הרבה זמן : היינו נפגשות. לפחות שלוש -ארבע פעמים בשבוע.
 אני חושבת על אופי המפגשים שהתרחשו אז: היינו יושבות בחדר ומדברות. פשוט מאוד. לא גולשות במחשב ולא רואות טלויזיה. זה היה מפגש נטו של שיחה, החלפת דעות מעט מאוד רכילות כי לא היה כמעט על מה וגם אם היה זה היה תמים.

אחרי ארוחת ערב משותפת שתמיד התקיימה אצל המארחת (חביתה ,גבינה ולחם ) היינו מתכוננות לשלב הפרידה.
זה מצחיק ,כי היינו מלוות אחת את השניה כמעט עד הבית.
אבל, נקודת הפרידה הסופית היתה מתחת לעצי השיקמים בקינג ג'ורג. שם היינו יושבות על הספסל ומדברות עוד שעה.

בין עצי השיקמים הללו התגוררו (ומתגוררים עד היום) עטלפים אשר מגיחים בלילה. היינו יושבות ומסתכלות על היצורים האילו שהיו עושים ממש נחיתות חרום מעל ראשינו ומצטמררות מפחד, אבל לא זזות מהמקום.
 היה בזה משהו מרגש ומלהיב. אני זוכרת ששתי חברותי, גם רחל וגם רוחי היו אוספות את השיער מכיוון שלעטלפים יש נטיה להסתבך בשיער ארוך,דבר שהגביר את הפחד והריגוש.

צמרות השיקמים בלילה (צילום מאתמול)

תמיד כשאני עוברת ליד אי התנועה ורואה את שורת השיקמים הללו, אני נזכרת ברוחי וברחל....ומרימה את העיניים אל הצמרות החשוכות לראות את העטלפים....


ואם תשאלו, הם עדיין שם ועדיין מפחידים אותי.


חג חנוכה שמח


פזית

היא הולכת בדרכים....

כל כמה שנים קמה אישה אחרת,(ותמיד היו אילו נשים), שהולכת באמצע הכביש. רצוי באלנבי על קו ההפרדה בין הנתיבים המובילים מהים לדרום תל-אביב וההיפך.
כשהסתכלתי עליהן תמיד חשבתי בליבי: מילא להיות הומלסית ,אבל לסכן את חייך ככה באמצע הכביש? למה? מאיפה זה נובע?
יכול להיות שהן רוצות לקרוא תיגר על החיים.
יכול להיות.
אני ממש לא יודעת.
אם זו הסיבה,  הן מצליחות. הן הולכות בין הנתיבים.
עם חצאית מיני קצרה,מטפחת על הראש ושקיות ניילון ובד מלאות בחפצים.
הנהגים נזהרים ולא פוגעים בהן וככה הן ממשיכות להתנהל .
מה עולה בגורלן בערבו של יום ,אינני יודעת.
להלן התמונות שצילמתי ביום שישי שעבר.

רק בתל-אביב.....

מה דעתכם?

כרמלה ופייפקה ליבן- סיפור אהבה.

כששאלתי את נאווה קרוגלן,בתה של דודה כרמלה,מה היא יכולה לאמר לי על אמא שלה,היא כתבה לי כך:(ואני מצטטת מילה במילה):

"מה אספר על אמא שלי? שהתחתנה עם גבר הגברים, האשכנזי שנשא אותה על כפיים, שאהב אותה כמו שלא שומעים ולא רואים אפילו לא בסרטים, ובטח לא היום."

נכון. נאווה תמצתה את העיקר. אהבתה של כרמלה לבעלה והדאגה והפינוק שהיא העניקה לו היו ידועים לכל.

את סיפור פגישתם של כרמלה ובעלה "פייפקה" ליבן (ז"ל) תיאר הבן ,רפי ליבן, בשיר שכתב על הוריו:

אבא שלי היה גיבור איתן

לקבוצת האגרוף נפשו הוא נתן

הרביץ לרעים ללא רחמים

וחיפש מחסה מהרעמים

היה בתפקיד הוא יום אחד

לכרם התימנים הוא ירד

ראה שם נערה יפה וחומה

ליבו ונפשו רקדו בתשוקה

חומה היא עיניה שקדים

כרמלה היתה כך כל השנים

פייפקה אהב אותה בכל מקום

וארבעה באו מהמרום

אמא ואבא זהו סיפור אגדה

בשום מקום כזה לא תמצא

בליבנו זכור וקיים (תמיד) אבינו

ופה ביקום תמיד קיימת אימנו.

 פייפקה וכרמלה

שרגא (פייפקה) ליבן הלך לעולמו בשנת 1993. הוא היה מוכר כאדם שאהב לעזור לכולם,נטל חלק בהקמת המולדת נלחם במחתרת בגבורה רבה והיה בין עמודי התווך של אותה תקופה.

פייפקה,או כפי שקראו לו חבריו "פייפקה הגדול" היה ממקימי נמל יפו ואף עבד בו מספר שנים.לאחר מכן עבר לנמל אשדוד.

את פייפקה זוכרים כולם כאיש גדול מידות בעל גוף מוצק וזרועותיו היו גדולות וחזקות כמו בטון. למרות כל זאת הוא היה עניו וצנוע. ספורים רבים נרקמו על פייפקה ועל מעשיו וגבורותיו. בין חבריו היו אנשים ותיקים מהמחתרת,לוחמים משכמם ומעלה.

מספר חברו של פייפקה,גיטלמן : " את פייפקה אני מכיר משנת 1942 . אני זוכר שבצבא הבריטי ובמחתרת,כאיש קבוצת האיגרוף הבכירה, הוא נלחם נגד אלוף בריטניה באיגרוף.ופייפקה ניצח אותו. בסוף הסיבוב השני קרא הבריטי לפייפקה "בלאדי ג'ו" (יהודי מלוכלך) ופייפקה, במספר מכות שמאליות ובימנית אחת הפיל את האלוף הבריטי לקרשים כשליסתו מרוסקת. "

 כשפייפקה עבד בנמל אשדוד,הוא היה יוצא לים כשהים סער וגעש כדי להציל את הדוברות שנלכדו בין הגלים הגבוהים. הוא ידע לתמרן בין הסלעים והשרטונים הגבוהים ומספר פעמים הציל עשרות ספנים והביא אותם לחוף מבטחים.

בנו,רפי ליבן, אלוף העולם בקראטה אומר על אביו: " מי אני ליד אבי? ביחס לכוחו ולמעשיו, אני תינוק בן יומו. אולי אני דומה לו,אבל לידו אני ממש קטן".

ודודה כרמלה, לה אנו מאחלים בריאות ואריכות ימים . שתשבע נחת מהילדים ,הנכדים והנינים. ולאימו רפי כתב עוד כמה שורות שבוודאי מביעות את רגשות כל ילדיה: רותי, נאווה ונעמן :

סבתא כרמלה הטובה בעולם

זאת "האמא" שלי ואני רק אדם

כולנו לה מחזיקים אצבעות

מקווים שתמיד תעשה ניפלאות

ובכל יום ויום אנחנו מבקשים

שישמור עליה בבקשה אלוקים

אמא, סבתא בכוחך האיתן

אלוקים ישמור זה ברור כמובן

אני מצרפת כמה תמונות ישנות שקיבלתי מנאווה ובהן נמצאת דודה כרמלה. הדודה, שכפי שכתבתי בפרק "אילן היוחסין" יודעת לבשל כל מאכל שתעלו על דעתכם ,יש לה לב רחב, דואגת למשפחתה ויודעת להנות מהחיים. דודה כרמלה,אני אוהבת אותך.
 

כרמלה משמאל עם חברה

 

על מדרגות קולנוע מוגרבי המיתולוגי (באמצע)

ראשונה עומדת אחותה, דודה שלי חפציבה.

 

 

אני רוצה להודות לרפי ליבן ולנאווה על שיתוף הפעולה היוצא מן הכלל . נפגשתי עם שניהם  ולבן דודתי רפי אני רוצה להקדיש רשימה נפרדת. ובהחלט יש מה לכתוב עליו.

שתהיה שבת שלום ומבורכת

פזית