יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

מוסא אל פול- המשך הסיפור(2)




חתונה במצוות הרב

הפסקנו את סיפורנו בכך שסבי, מוסא -אל-פול הנהיג את הגולים מתל-אביב שגורשו במצוות הטורקים לגליל. לפני כן בא אל סבי הרב חכם סעיד הלוי ואמר לו : תתחתן. שאל מוסא את הרב : "איך אתחתן כשלי רק זוג מכנסיים אחד ולאשתי המיועדת (אסתר) רק חולצה אחת לעורה"? השיב לו הרב בפתגם ערבי: "תתחתנו עניים והקב"ה יעשיר אתכם". וכך היה והם נישאו. עד יומו האחרון האמין מוסא-אל פול כי אסתר היא שהביאה לו את מזלו בחיים,ומעולם לא התגרש ממנה,אף שנישא לנשים אחרות.


בדרך לצפת נפלה סבתי אסתר לקרבן למחלת הטיפוס והוא השאיר אותה בראש-פינה לטיפול.כל יום עשה את הדרך ברגל מראש-פינה לצפת ,שם התמקמו הגולים, וחילק להם קמח,שמן ולחם.




מוסא אל פול במשימה צבאית


בינתיים החליטו ראשי היישוב כי יש להעביר פתק דחוף למטה הצבא הבריטי בטבריה על מצבו המדולדל של הצבא הטורקי.
ובמי בחרו כבלדר? במוסא בעל הקשרים היודע להסתדר. כדי לא לעורר חשד הוא התפשט ערום כביום היוולדו,שם עליו שק ובו שני חורים לידיים ובשולי השק תפר את הפתק. החיילים הטורקים שעסקו בגליל בשוד ובביזה לא התייחסו אל המשוגע הלבוש בשק.


הוא הגיע למחוז חפצו ומסר את הפתק למפקדה הבריטית. שם הוא התקבל כמושיע. רחצו אותו הלבישו והאיכלו אותו וכך הוא חזר בראש הצבא הבריטי כמנצח אל הגולים היהודים.



בן נולד בגליל


בראש פינה עצר לחפש את אישתו וגילה שנולד לו בן. הוא קרא לו בשם גלילי,ע"ש הגליל המשוחרר ומכיוון שלאשתו החולה וחסרת הכוחות לא היה במה להניקו,האכילו בהתחלה מוסא בריבה מהולה בעראק. תחליב ממש לא שיגרתי לחלב אם . זה כנראה היה סוג של "מטרנה" באותה תקופה. אז התזונה לתינוקות היתה שונה והיו מאכילים אותם בחלב מלא ובדייסות סולת ,דבר שהיום לא מקובל בכלל. וברוך השם הם גדלו לתפארת.

אני רוצה לעצור בנקודת הזמן הזו בסיפור הזה על סבי  וברשומה הבאה אספר לכם על דוד גלילי ז"ל שהיה הבן הבכור
ונפטר לצערנו בגיל יחסית צעיר ממחלה.




פזית










4 תגובות:

פיני שופן אמר/ה...

הייתי
קראתי
התרשמתי
נהנתי
ואשוב
בהקדם

אנונימי אמר/ה...

מעניין מאוד, מלא סיפורים ממקימי ומיסדי המדינה-יצחק

פנינה אמר/ה...

מאד נהנית מהסיפורים. מחכה להמשך...

shimic100 אמר/ה...

את מוסאלפול, (כך כינו אותו במילה אחת)הכרתי כשהייתי ילד קטן, אין ספק שהוא היווה דמות ציורית משמעותית בנוף ילדותי ובנוף שכונתי.
מידי יום הוא היה חוצה את הכרם ברחוב נחליאל בו אני גר עובר ליד ביתי וממשיך הלאה לכיוון נוה צדק,
כל הילדים היו מפסיקים לשחק והיו מביטים בדמות הפנטסטית החולפת ביעף
האישיות שלו היתה ממגנטת כולה הדרת כבוד בלבושו מגבעתו שעון כיסו והצפורן בדש מעילו. ולי נותר לומר
"היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"