סיפור על טלפון ,שיקמים בקינג ג'ורג, שתי חברות ועטלפים.

 עצי השיקמים ברחוב קינג ג'ורג בתל-אביב  הם סמל של העיר .. השיקמים שנותרו  ברחבי תל-אביב הם שארית הפליטה של מטעי שיקמים שהיו במישור החוף . ישנם גם כמה עצי שיקמים ב "גן יעקב" ליד ה"בימה" ,בשדרות רוטשילד, ביפו, בדרך בן צבי מול בית המעצר "אבו כביר" וברחוב מאז"ה על גבול דרך מנחם בגין.

אבל אני רוצה לספר על השיקמים שלי ברחוב המלך ג'ורג. הם מצויות היום על אי תנועה מול "גן מאיר" ומול "מצודת זאב". שלצידה  ישנה סימטה שנקראת על שמם: "סמטת שבע השיקמים".

כשהייתי נערה בת 14 היו לי שתי חברות טובות. האחת: רחל מרקוס, והשניה רחל (רוחי) קרניס. רחל מרקוס גרה בקינג ג'ורג 50 (קולנוע מקסים לשעבר) ורוחי התגוררה ברחוב שמשון (ליד רחוב זמנהוף).  השכן של רוחי ברחוב שמשון היה המשורר דוד אבידן. אז לא כל כך הבנו מיהו ,אבל ידענו שהוא מישהו חשוב.( לא היו אז סלבריטאים בגרוש כמו היום).

רוחי ואני 1976

כפי שאתם יכולים לתאר ,באותה תקופה ,היה רק טלפון קווי.כנערות היינו לעיתים משוחחות שעות בטלפון ,עד שאחד ההורים היה מתרגז ומצווה עלינו לנתק, כי אולי מישהו מצלצל והקו תפוס (שיחה ממתינה לא היתה).
בנוסף לכך, היה לנו גם קו משותף עם השכן ההונגרי, (ששמו היה  ינו באצ'י) . לעיתים היו נשמעות דפיקות בדלתנו והשכן היה מבקש שנפנה את הקו.  (מי יכול להעלות דבר כזה על דעתו היום).

התקשורת הלא מפותחת של אותה תקופה היתה אחת המכשלות בפטפטת של גיל הנעורים שלי וזאת בנוסף להערות של הורי שהיו מזמזמים  כל הזמן בזמן השיחה:  "טלפון זה לא לפיטפוטים, זה להודעות חשובות,מה יש לדבר כל כך הרבה.... תקצרי.. תקצרי..."

אז כדי לא לתפוס את קו הטלפון כל כך הרבה זמן : היינו נפגשות. לפחות שלוש -ארבע פעמים בשבוע.
 אני חושבת על אופי המפגשים שהתרחשו אז: היינו יושבות בחדר ומדברות. פשוט מאוד. לא גולשות במחשב ולא רואות טלויזיה. זה היה מפגש נטו של שיחה, החלפת דעות מעט מאוד רכילות כי לא היה כמעט על מה וגם אם היה זה היה תמים.

אחרי ארוחת ערב משותפת שתמיד התקיימה אצל המארחת (חביתה ,גבינה ולחם ) היינו מתכוננות לשלב הפרידה.
זה מצחיק ,כי היינו מלוות אחת את השניה כמעט עד הבית.
אבל, נקודת הפרידה הסופית היתה מתחת לעצי השיקמים בקינג ג'ורג. שם היינו יושבות על הספסל ומדברות עוד שעה.

בין עצי השיקמים הללו התגוררו (ומתגוררים עד היום) עטלפים אשר מגיחים בלילה. היינו יושבות ומסתכלות על היצורים האילו שהיו עושים ממש נחיתות חרום מעל ראשינו ומצטמררות מפחד, אבל לא זזות מהמקום.
 היה בזה משהו מרגש ומלהיב. אני זוכרת ששתי חברותי, גם רחל וגם רוחי היו אוספות את השיער מכיוון שלעטלפים יש נטיה להסתבך בשיער ארוך,דבר שהגביר את הפחד והריגוש.

צמרות השיקמים בלילה (צילום מאתמול)

תמיד כשאני עוברת ליד אי התנועה ורואה את שורת השיקמים הללו, אני נזכרת ברוחי וברחל....ומרימה את העיניים אל הצמרות החשוכות לראות את העטלפים....


ואם תשאלו, הם עדיין שם ועדיין מפחידים אותי.


חג חנוכה שמח


פזית